משאלה קטנה

לקראת היציאה לדרך ב - 16.1.2018

בדרכנו לניו-זילנד ולקרוואן נטייל עשרה ימים בהונג-קונג ובדרום סין. במושגים אנושיים הטיול כבר יצא לדרכו. הוא בחודש שלישי וייולד עוד חצי שנה, אבל כבר עכשיו הוא מלא חיים ותנועה שניתן לחוש בהם בבטננו. ככה זה עם הריונות. ומתוך הבטן בועטת אצלי משאלה קטנה. יום אחד, כשנהיה בסין, אני מבקש לקחת לי חופש, ולשבת בפינת מדרכה, עטוף בגלימה או ברדס, ולקבץ נדבות בצלחת פח. אני לא יודע עד כמה אורית, מימי וחיים יתלהבו מן הרעיון, אבל אני סומך על רוחם הטובה. הרי אנחנו יוצאים להגשים משאלות. אני מניח שהם אפילו יניחו יואן אחדים בצלחת שלי. חיים ודאי גם ישאיר התחכמות כלשהי שתעלה אצל כולנו חיוך. אנחנו קלים בחיוכים. אחרי שהם ילכו לדרכם, אשב לי שם בלי לצפות לדבר ובלי לדעת דבר. אשב בשתיקה בפינת המדרכה, אתבונן בצלחת שלי, ואומר תודה.

את מימי וחיים פגשנו במקרה, בטיול הקרוואן שלנו ב - 2012. אז טיילנו יחד רק שבוע, עד שהם נאלצו במפתיע לחזור לארץ. ובכל זאת - בשבוע הזה הפכנו לחברים. מימי טוענת שהפגישה הזו, למרגלותיו של הר שאסטה המכושף, הנישא עצום ומבודד אל הרוחות, בעיצומו של ליקוי חמה, לא הייתה במקרה.
מכל מקום, אם הייתה יד מכוונת, אנחנו מנשקים אותה, ואו-טו-טו שבים למסע משותף. וההתרגשות - כבר.