מהצד של ניו-זילנד יש הרבה שותפים לטיול שלנו, ומהצד שלנו אנחנו שישה. ארבעה אנשים ושני קרוואנים.
אורית הייתה מלכתחילה החולמת, ההוגה והמתכננת הראשית של הטיול ויש לה דפים גדושי יידע ותוכניות, שבעזרתם היא מובילה אותנו מרגע ראשון כמו אימא של הטיול. היא גם השפית הראשית שלנו וזה חשוב כשלעצמו, וחשוב עוד יותר בסופו של יום כשכולם רעבים ועייפים. אורית גם אחראית על משחק הטיולים הרגליים שלנו – "באיזה שיר מופיעה המילה... " שמיד כשהיא מתחילה אותו, אנחנו מצטרפים אליה והולכים ושרים, למשל את "הללו, הללו, הללויהה הללו.. " אם כי אני חייב לציין שחיימון מעט מזייף ב"הללו" השני.
חוץ מזה אורית גם אחראית על מפשיר האדים של החלון הקדמי בקרוואן.
מימי אחראית על התדרים החיוביים בקבוצה שלנו, ועל ניהול התעמלות הבוקר, שהיא משעשעת ומשחררת מהשינה ומחזירה לגוף המתעורר מעט גמישות, ומסתיימת במתיחות לאוזניים ובחיבוק קבוצתי. חוץ מזה מימי גם מנגנת בגיטרה ומובילה אותנו בשירה כשעוד נותר לנו בערב קצת כח, אבל עד עתה כמעט לא הספקנו לשיר ביחד, משום שניוזילנד ממלאת אותנו ושואבת את כוחותינו עד שמחשיך בתשע וחצי בערב, ואחר כך אנחנו אוכלים ונופלים למיטה ונופלים לשינה שהיא כה עמוקה, עד אשר אין בה אפילו סדקים, שמבעדם ייכנסו חלומות.
חיימון הוא מקגיוור שלנו שאחראי לפתור בעיות ולתקן את כל הקילקולים, ויש רבים כאלו, והוא גם המנהיג הטבעי שנוסע בראש ומכתיב את הקצב ואת ההפסקות. חוץ מזה, ידו בכל ועל פיו יישק דבר, לפעמים.
הקרוואנים, הם השותפים השקטים. הם הבית, הם החלונות הגדולים הפרושים אל המרחבים, הם האוכף הגבוה שעליו אנחנו רוכבים באותה הרגשה נפלאה של: "King Of the Road" והם גם חדר השינה והמיטה.
והם נעורים.
ואני.
אני משתרך ומתבונן מאחור ומצלם ומספר מקצת מן הדברים.
אלא אם כן יש ילד קטן ועגום עיניים, שהדוגית שלו נסחפת למרחב אינסוף, ודחוף ללכוד אותה. ואז כמו שכבר סיפרתי, אני בא.
ואלא אם כן, כל מערכת החשמל בקרוואן שלנו קורסת לפתע, כפי שבאמת קרה, ואנחנו תקועים עם מקרר מלא ששובת, ועם משאבת מים שמפסיקה לספק מים, ועם מכת חושך בקרוואן, שזו צרה שעלולה להשבית אותנו ליום שלם, עד שנדבר ועד שיגיע מקצוען ויתוקן.
במיוחד כשזה קורה לקראת ערב של יום חמישי, כשהאילנות מתגבהים ומטילים צל ארוך, והעיירה בה אנחנו נתקעים משמימה וחסרת נשימה, ואין מוצא.
ובמיוחד, אפילו שבעצם לא שייך, כשגם הבנק שבו רצינו לשנות כספים כבר סגור ונח לשבת, ומצב הרוח גם הוא קצת נח, ואנחנו הולכים מתחנת הדלק אל תוך העיירה ואיני זוכר לשם מה. אבל אולי כשאין מה לעשות עדיף לעשות את זה בהליכה.
אבל אני, שאני משתרך, מבחין בצד במוסך שהדלת שלו עוד קצת פתוחה, ומתעכב וניגש אליו.
והחברים הולכים, כי כמה אפשר לחכות למי שתמיד מאחור, וכי – מה עכשיו. והולכים.
ויש שם שניים במוסך. אחד דק וגבוה והשני קצר ועבה, ובניגוד למצופה דווקא הרזה מסכים לבוא ולהעיף מבט.
והוא בא ורואה ונוגע, ומוריד כפתור ומרים אחר, ומסובב דבר מה שנסתר מן העין, ושוב נוגע, ומיד כל המערכת שבה לתחייה.
אחר כך. אפילו שלא היה לזה מחיר, שאלתי אותו כמה מגיע לו, והוא רק חייך, כי לא היה לזה מחיר, ואני פתחתי ידיים גדולות והתקרבתי ושילמתי בחיבוק. כי זה מה שהיה לי לתת.
ונזכרתי, שלפני שנפרדנו, אמרתי לילד שסירתו נסחפה, שהוא התנהג הכי בחכמה, כשדפק על דלת לבקש עזרה.
