פסטיבל ארט-דקו וצלחת הנדבות

כחצי שנה לפני המסע הבעתי משאלה קטנה, שכשנהייה בסין אשב לי באיזו פינת מדרכה, עטוף בגלימה או בברדס, ואקבץ נדבות בצלחת של פח.
אשב בשתיקה, בלי לצפות לדבר, אתבונן בצלחת שלי, אתבונן בכלל, ואגיד תודה.
והנה היינו בסין, והמשאלה הזו לא התמלאה.

עכשיו אנחנו בניו-זילנד, בעיר נפייר. יש כאן פסטיבל נפלא שנמשך ארבעה ימים ומוקדש לתרבות האר-דקו הקישוטית והצבעונית, ומעבר לכך לשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. לבוש, מוזיקה, מכוניות, בניינים, מטוסים, ואוכל – כל מה שהיה ונשאר רק בסרטים, חוזר לכאן חי ותוסס. ונדמה כאילו הכל כאן מלא געגועים לאותם ימים רחוקים. ימים עליזים של חופש והבטחה גדולה. ימים מאווררים עם נשים צבעוניות בצלן של שמשיות קלילות, וג'נטלמנים.

אנחנו חונים ליומיים בחניון על שפת האוקיינוס, במרחק של כשני ק"מ ממרכז ההתרחשות. מדוממים מנוע ונפרדים מהדרכים והנופים. מעין חופשה מן המסע.
החברים הקדימו ויצאו לפסטיבל בהליכה. מכיוון שחם וקצת רחוק, אני מנסה לתפוס טרמפ.
שעה ארוכה אני עומד ומניף את ידי, ומאות מכוניות חולפות על פני. כולם נוסעים לפסטיבל, אבל איש לא עוצר. ובכל זאת אני עומד וממשיך לנפנף. מעין תרגול שביני לביני.
קצת דומה לצלחת הנדבות שהחמצתי בסין.
הרי גם היא סוג של נפנוף בפני העוברים והשבים.

עכשיו אני מניח להרהורים שבשולי הדברים וחוזר אל לב העניינים.
אל נשות שנות השלושים והריקודים. אל תהלוכת המכוניות העתיקות והמוסיקה בכל פינת רחוב. הנה הכלבים שגם הם ברוח שנות השלושים, והמטוסים הישנים שעורכים פעלולים.
אל אוהלי תה המנחה והמטעמים של אחר הצהריים, בעולם שמשדר אריסטוקרטיות ובטלה וחוסר דאגה.
אל תחרויות המכוניות ללא מנועים, שעיצבו ובנו ההורים והילדים במשך חודשים ארוכים, ועכשיו הילדים יושבים בהן ומתחרים במורד הרחוב.
אל אופנועי הבי.אס. איי הנוסטלגיים ואל אופנוע האינדיאן הניו-זילנדי – שעליו רכב אנטוני הופקינס בסרט הנהדר – החלום המהיר בעולם.
הנה חיימון שלנו שכמובן נחלץ ראשון ועוזר להתניע מחדש אופנוע שכבה באמצע התהלוכה.

חברים, הנה היא התקופה שחלפה.