ורוצ'קה והעגורים

במיטה אני מקריא לאורית את "ורוצ'קה" של צ'כוב כסיפור לפני השינה. כדרכם של סיפורים לפני השינה, הוא מסיע אותה - מלפני השינה אל תוך השינה. חלומות פז לך, אהובתי.

"יש שיחלפו עגורים אי-שם באופק" מספר צ'כוב, "רוח חלשה תישא עדיך את קריאתם, שיש בה ספק טרוניה ספק חדוה. אך רגע יחלוף – וככל שתביט בערגה שוקקת אל המרחק הכחול, לא תראה כתם, לא תשמע צליל".

גם אצלנו בטיול, חולפות המון להקות עגורים וחוויות לבלי סוף והן דוחקות זו את זו כמבקשות להשליך אחת את השנייה ולפנות מקום לעצמן... לפחות לשעה.
בהתחלה הכל מפתיע ואנחנו מתלהבים, וחוששים ששוב לא נראה מראות שחלפו. אחר-כך אנחנו שבים ומתלהבים ונדמה לנו שהמראות החדשים – עוד יותר יפים. אחר-כך אנחנו כבר לא מפסיקים להתלהב. ובמרוץ הזה של היופי שחולף והיופי שבא, אני מנסה לאחוז לפחות באחדים מן הרגעים כדי שלא יטשטשו וייעלמו. כדי שגם בחלוף וגם מרחוק, יישמר משהו מאותה מתיקות.

ואיני מתכוון לדברים הגדולים אשר מקשטים את ניו-זילנד, אלא אל אותה ניו-זילנד אשר משתרעת בין הדברים הגדולים, בלא כל קישוט. ניוזילנד של הדרכים, הערוצים, הגבעות והצבעים. ניוזילנד של האפרים הירוקים והכבשים, והעוד ועוד כבשים, והים והשמים. ניוזילנד שכמו עלתה מן המעיין, והיא כל העת רחוצה ומפתה.

לפני כשמונה שנים היו כאן יואב, הבן של אורית, ושירה שלו. מאז מלווה אותם החלום לשוב אל ניו-זילנד. החלום שלהם הדביק את אורית וממנה נדבקתי אני. אחרינו - מימי וחיים.
ההתלהבות וההתרגשות אחזו בנו כבר בשלב הלימוד וההכנה לקראת הטיול, ועוד יותר במגעים הראשונים עם ניו-זילנד. עכשיו הקשר מתעצם, ומיום ליום אנחנו הולכים ומתאהבים בה.

כאשר אדם מתאהב, הוא מבקש שותפים לאהבתו. כאילו מבקש לחלוק את אהבתו, ולאשר ולחזק אותה. – אלה הם, בין היתר, הסיפורים שאני מספר כאן, ואלו הן התמונות.
בסיפורים ובתמונות יש לי לרגעים תחושה שאני ממש נוגע, אבל אחר כך התחושה דוהה. כאילו המגע הזה הוא בעל כורחו חלקי וחתוך, בעוד ניוזילנד כה שלמה, ופרושה לכל עבר.

חברים, אם רק יתאפשר לכם – תגיעו לכאן.