תשמעו סיפור
בעצם, מה אני אומר: "תשמעו סיפור" ? הרי אם יצאת לדרך ואתה מבקש לספר עליה, מן הסתם דרוש שיהיה לך סיפור לספרו. אחרת על מה תספר ?
ובכל זאת, תשמעו סיפור...
ובכל זאת, תשמעו סיפור...
אתמול חנינו ברחבה לפני מפרצון קטנטן שהיו בו לשונות מזחים אחדים של עץ אשר נשלחו אל המים, וסירות אחדות שחנו, ושחפים. הייתה זו שעה של בין לבין, שאפשר לסיים בה את היום בערב נעים ואיטי, ואפשר גם לשוב ולצאת אל הדרך, שכאן תמיד היא קוראת לאורחיה. לפיכך, התכנסנו אצל אחד הקרוואנים למה שנקרא בשפתנו: "אסיפת קיבוץ", שבשל הדמוקרטיה המופלגת שהנהגנו – היא חביבה עלינו ביותר, ונערכת פעמים אחדות בכל יום.
והנה נשמעו דפיקות בדלת...
דפיקות על דלת הקרוואן מבשרות בדרך כלל על שוטר, או על איזה בעל בית, או על סתם אזרח אכפתי שנוהג לדחוף את אפו לענייני הזולת, והן מלוות בדרך-כלל בסבר פנים מתרעם על מי שכביכול פרץ גדר, ובצו גירוש מידי שמחריד את השקט. ותמיד לובשות הפנים שלנו את אותה הבעה מיתממת של: "או, או... מה עשינו ?" שמבקשת לומר שאולי לא הבנו נכון אבל ודאי שלא התכוונו, ובשום אופן, אנחנו איננו מאלו הפורצים גדרות.
והנה נשמעו דפיקות בדלת...
דפיקות על דלת הקרוואן מבשרות בדרך כלל על שוטר, או על איזה בעל בית, או על סתם אזרח אכפתי שנוהג לדחוף את אפו לענייני הזולת, והן מלוות בדרך-כלל בסבר פנים מתרעם על מי שכביכול פרץ גדר, ובצו גירוש מידי שמחריד את השקט. ותמיד לובשות הפנים שלנו את אותה הבעה מיתממת של: "או, או... מה עשינו ?" שמבקשת לומר שאולי לא הבנו נכון אבל ודאי שלא התכוונו, ובשום אופן, אנחנו איננו מאלו הפורצים גדרות.
אבל הפעם זה לא זה ולא זה ולא זה.
הפעם זה ילד בן עשר שהאף שלו חבול, והוא נראה כמין תום סויר של הרפתקאות וצרות, ועיניו כמעט דומעות ויש על פניו הבעה של "הצילו". ומתברר שאיכשהו סירתו ברחה חופשיה אל המים, והיא מתרחקת ברוח אל עבר הים הגדול.
מיד נחלץ חיימון שהוא מקגיוואר שלנו ואיתו מימי והם ממהרים עם הילד אל המזח מנגד ואורבים לסירה, ואורית ואני באים מאחור בנחת. והנה אני שם לב, שהרוח לוקח את הסירה בכיוון מעט רחוק מן המזח, ואפילו מקגיוור שלנו לא יוכל להושיע אותה.
בנוסף, אני מתרשם שהיא בכלל אינה ראויה לשם "סירה", ולכול היותר זו גיגית רחבה, שספק אם יש בה כדי להצדיק את אותה מהומה, ונדמה שעוד רגע אני מפנה את גבי ושב עם אורית שלי אל הקרוואן החם, ואל הדברים החשובים באמת... אלא, שבאותה דקה מהססת, מביא אלי הדמיון בכנפיו - אבא וילד יושבים בגיגית ביחד ודגים לעת ערב, ואולי אוכלים כריכים שאימא הכינה, וקצת מדברים וקצת שותקים.
וגם כבר עולה בתוכי מנגינה עצובה של – "ילד פעוט הוא ועגום עיניים", והלב העדין מזדרז ונוקף את הלב הגס.
הפעם זה ילד בן עשר שהאף שלו חבול, והוא נראה כמין תום סויר של הרפתקאות וצרות, ועיניו כמעט דומעות ויש על פניו הבעה של "הצילו". ומתברר שאיכשהו סירתו ברחה חופשיה אל המים, והיא מתרחקת ברוח אל עבר הים הגדול.
מיד נחלץ חיימון שהוא מקגיוואר שלנו ואיתו מימי והם ממהרים עם הילד אל המזח מנגד ואורבים לסירה, ואורית ואני באים מאחור בנחת. והנה אני שם לב, שהרוח לוקח את הסירה בכיוון מעט רחוק מן המזח, ואפילו מקגיוור שלנו לא יוכל להושיע אותה.
בנוסף, אני מתרשם שהיא בכלל אינה ראויה לשם "סירה", ולכול היותר זו גיגית רחבה, שספק אם יש בה כדי להצדיק את אותה מהומה, ונדמה שעוד רגע אני מפנה את גבי ושב עם אורית שלי אל הקרוואן החם, ואל הדברים החשובים באמת... אלא, שבאותה דקה מהססת, מביא אלי הדמיון בכנפיו - אבא וילד יושבים בגיגית ביחד ודגים לעת ערב, ואולי אוכלים כריכים שאימא הכינה, וקצת מדברים וקצת שותקים.
וגם כבר עולה בתוכי מנגינה עצובה של – "ילד פעוט הוא ועגום עיניים", והלב העדין מזדרז ונוקף את הלב הגס.
לפיכך, אני חוזר אל הקרוואן ולוקח מוט ארוך בעל וו בקצהו, שאחראי על הפרגולה אשר בצד הקרוואן, ועושה את דרכי אל הגשר אשר מקשר את המפרץ אל הים, ונשכב עליו, ומאריך את ידי ואת המוט השלוח ממנה, ובדיוק בשנייה שבטרם, לוכד את ה"דוגית נוסעת למרחק אין סוף".
אחרת – איכה תגיע הדוגית לחוף ?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה