גן הזכוכית

הירגזי יודע – הערפל תמיד כמו עצמו, והמפל בערפל גם הוא לעולם כמו מפל בערפל, ואין כאן דבר לפענח.
הירגזי נמצא גם בתוכי ומבקש ממני להירגע ולהניח. לעוף ולזמר. לעמוד לרגע על ענף ולהניע את ראשי בחן, ולצייץ – כמה יפה. ליהנות מהדברים כמו שהם.

עם זאת, כאשר אני עוצר ומספר, אני אוסף אלי את הדברים ומקרב אותם אל לבי.
אני מאפשר להם להטביע בי את חותמם, ואגב כך גם מטביע בהם חותם משל עצמי.
אלא שהסיפור כרוך בהתחדשות פנימית ובמאמץ, שלא תמיד הם בהישג ידי.

הנה, גן הזכוכית, למשל.
הוא מעורר אותי ויש לי רצון לגעת בו. לספר מה בינו לבין אגדה. על הקשרים המורכבים שאני מגלה, בין האמתי והלא אמתי. לדבר על "היופי".
לספר מה בין גן הזכוכית לביני.

כיוון שהדבר אינו עולה בידי, וכיוון שאני בכל זאת רוצה לשתף לפחות במראה, אתן לגן לספר את סיפורו בעצמו.